בואו ניקח בעיה שכולנו חווים ונראה כיצד היא נתפסת מבעד לעדשת האגו: פקקים.
בעמידה בפקקים, אנחנו מאבדים כל פרופורציה למציאות, ומוכנים "להרוג" את מי שזה עתה חתך אותנו בכביש.
מה בעצם קורה לנו ברגעים האלה? התודעה הרגשית שלנו מתנפחת למימדים מפלצתיים והיסטריים ומיד אחריה, התודעה האינטלקטואלית שלנו מצדיקה את הרגשות האלה.
ככה עובד האגו: לכל רגש, האינטלקט מוצא הצדקה.
התודעה האינטלקטואלית והתודעה הרגשית הן שתי תודעות ארציות הכבולות לזמן ולמרחב, אשר יחד יצרו את האגו, האני המזויף שלנו (אגב, עבור הפסיכולוגים שבינינו: ה"אגו" שאנחנו מדברים עליו לא קשור להגדרה של זיגמונד פרויד לאגו).
האגו מטבעו מרוכז רק בעצמו. אין לו יכולת לראות מעבר לפופיק של עצמו ולכן אפילו לעמוד בפקק – זה סוף העולם עבורו.
ועכשיו קחו את הקומבינציה הזאת – רגשות המוצדקים על ידי האינטלקט – העתיקו אותה לשאר תחומי החיים, ואז תבינו למה אנחנו חיים ומזינים כל כך הרבה מרחבים רעילים, חסרי הרמוניה ונטולי אהבה.
בעבודה: עמית שלא ענה מהר מספיק למייל, הופך לאויב אישי.
בזוגיות: איחור של עשר דקות הופך לראיה ל"חוסר כבוד".
בהורות: סירוב של ילד לאכול, הופך לקרב כוחות.
אולם מול כל הטיעונים המפולפלים של האגו – שתמיד רואה הכול רק מהזווית המצומצמת של עולם החומר – לרוח יש טיעון אחד מכריע:
האם זה חשוב עבור הנצח?
כן. לרוח, ה"אני" האמיתי שלנו, יש תמיד את היכולת להסתכל על כל סיטואציה מפרספקטיבת הנצח, ולהגיב מתוכה.
אבל למי שעדיין לא מכיר מספיק את התודעה הרוחנית שלו, קשה מאוד לחוות את תפיסת הנצח הזאת, אלא אם כן הוא עומד בפני סכנה גדולה, מחלה קשה או שהוא קרוב למוות. ברגעים האלה, כשהרוח סוף-סוף מצליחה לדחוק את האגו הצידה, האדם תופס באחת מה חשוב ומה טפל. אז, לעיתים קרובות, מתוך צער רב, הוא נאלץ להודות שאת רוב חייו הוא בזבז על דברים חסרי חשיבות.
זו בדיוק הסיבה שבסמינר למדריכי LET MY SPIRIT GO, כשמשתתף עלה לבמה לספר על בעיה שהוא מתמודד איתה – בעיה שהפיצוח הרוחני שלה לא נועד רק עבורו, אלא עבור כל המשתתפים – הוצגה על המסך תמונה של בית קברות עם קבר פתוח.
המטרה הייתה פשוטה: לעצור לרגע את מרוץ המחשבות והרגשות ולהזכיר לכל המשתתפים את נקודת המבט היחידה, שבאמת לא ניתנת לערעור.
כמובן שתמונה כזאת גורמת לאגו זעזוע עמוק, כי גם הוא יודע שהקיום שלו מוגבל לעולם החומר בלבד. לכן, אם גם אתכם תמונה כזאת מפחידה, זה סימן לכך שכרגע התודעות הארציות שלכם – המרכיבות את האגו – הן הדומיננטיות אצלכם. לעומת זאת, אם היא מעוררת בכם את הרוח הנצחית, תגלו שיש לכם באופן מיידי יכולת להסתכל על כל בעיה מפרספקטיבה גבוהה יותר.
המוות הארצי שלנו הוא דבר שאינו ניתן לוויכוח ולכן, אם נזכור את יום מותנו, נוכל לאפשר לרוח לנצל את זמננו על פני האדמה לתכלית הגבוהה שלשמה הגענו לעולם.
בסופו של דבר, אף אחד לא יספיד אותנו ויגיד שעשינו אקזיט מדהים, שקנינו בית מפואר, או יציין כל הישג חומרי אחר אליו הגענו. מול הקבר, גם המטריאליסטים הגדולים ביותר, מנסים לשזור בהספד מעשים טובים, שכן – במידה והם אמיתיים – הם הדבר היחיד אותם נוכל לקחת עימנו כרכוש של הרוח.
אז… בפעם הבאה שתיתקעו בפקק – קחו זאת כהזדמנות לחזק את התודעה הרוחנית שלכם.
