בזמן המוות, אנחנו לא לוקחים איתנו דבר, שהוא מעבר לדרגת ההתפתחות של התודעה הרוחנית, אותה השגנו במהלך החוויות שצברנו במהלך חיינו.
כל אחד יודע, שאת הבית, הרכב וגם את התארים האקדמיים – הוא לא ייקח עימו לאחר מותו.
אולם, הרבה אנשים אינם תופסים שגם את הדת, הלאום והתרבות – אשר הם כה מזדהים עימם – הם לא ייקחו עימם, אל העולם שמעבר לעולם הזה!
כן!
הפספורט לא הולך איתנו אל מותנו.
גם לא אביזרי הדת השונים וגם לא המנהגים התרבותיים.
אז איך קרה, שנפלה על כל האנושות שכחה כה גדולה, אודות העובדה שכולנו רוחות אדם שהגיעו לכאן מאותה מולדת – גן עדן – ואליה אנחנו גם אמורים לשוב כרוחות בעלות מודעות?
איך נפלנו לשכחה ולחשכה אודות כך שהזהות הרוחנית שלנו, היא זאת החשובה באמת?
הסיבה לכך היא השתלטותם של האינטלקט והרגשות על התודעה הרוחנית, שהיא היחידה שהייתה אמורה להיות לנו.
האינטלקט הקר, יודע רק לקטלג ולסווג על פי קנה מידה ארצי: יהודים או נוצרים או מוסלמים; שחורים או לבנים; עשירים או עניים וכו׳.
לעומת זאת, הרגשות – שגם הם שייכים לתודעה ארצית – לוקחים את הקטלוג של האינטלקט ומוסיפים לו – בהתלהמות יתרה – את התווית: ״אנחנו הכי טובים!״
הלאום שלנו הכי טוב!
הדת שלנו הכי טובה!
התרבות שלנו הכי טובה!
וכך הפך ה״אני הכי טוב!״ הזה, להיות הסיבה לכל המחלוקות והמלחמות בעולם!
לכן, בכל פעם שאני נוסעת לבקר בארץ אחרת שיש לה תרבות שונה מזו שהנשמה שלי בחרה להתגלגל אליה בגלגול החיים הנוכחי – אני זוכרת שאם אני באמת רוצה להושיט יד לעזרה, אני חייבת להביא לכל מפגש רק את התודעה הרוחנית שבי.
ואני חייבת לזכור זאת היטב, כי אם אני לא עומדת על המשמר, האינטלקט והרגשות שלי מיד ״קופצים״ ויוצרים השוואות והעדפות של: ״הם״ ו״אנחנו״.
אלו בדיוק אותן התודעות הארציות, אשר עיוותו גם את המושג ״העם הנבחר״.
במקור, משמעותו הרוחנית של מושג זה הינה: העם שצריך לשרת את האנושות כולה ולהובילה לרמת תודעה גבוהה יותר.
במקום זאת, ״העם הנבחר״ הפך למושג שמקדם יהירות, עליונות וממש גזענות (ולכן זה גם לא מפליא שעל פי חוקי הבריאה, כל זה חוזר אלינו כבומרנג בצורות שונות של אנטישמיות).
לכן, לכל המסעות שלי בעולם, אני מקפידה לקחת את ״משקפי הרוח״ ולהתבונן רק דרכם בכל מי שנקרה בדרכי.
רוח רואה רוח.
רק כך נוצר מפגש של אהבת אמת.
לפני כעשרים וחמש שנים, כתבתי ספר שקיבל את השם ״הנס״, בו אישה זקנה וחכמה, מלמדת את המלך היווני אנטיוכוס אפיפנס, בדיוק את הדבר הזה:
"…סבורה אני שלמוצא האתני, הדתי והתרבותי יש חשיבות, אולם אינני נוטה להגדיר אנשים על פי מוצאם. בראש ובראשונה אני רואה לפניי בני אדם".
