את שלושת בניי, גידלתי מתוך מודעות לאחריות הרוחנית העצומה שיש לי כאמא.
ידעתי, שעל פי חוקי הבריאה, פריצת הרוח מתרחשת בגיל הבגרות המינית ועד אז, מוטל עליי להכין את הקרקע לפריצה הזאת:
ילדיי אכלו אוכל בריא ומזין; בילו המון בטבע ועם חיות; עסקו באמנות; לא ראו טלוויזיה (רק סרטי וידאו שאני בחרתי); אבל בעיקר, הם זכו לאמא שהייתה מאד נוכחת וקשובה לצרכים המאוד שונים והייחודיים, של כל אחד מהם.
(אני גם אמא מרוקאית, אז כמובן שהם גם זכו, להרבה חיבוקים…)
מעולם לא דרשתי מילדיי שיכבדו אותי רק כי אני אמא שלהם, אלא ידעתי שעליי מוטלת החובה לכבד את האימהות, כדי שהכבוד שלהם אליי יהיה דבר טבעי ומובן מאליו עבורם.
ואז הגיע גיל ההתבגרות ועימו – כמובן – כל מיני שטויות שהם רצו לחוות עם החברים שלהם.
יחד עם זאת תמיד ידעתי, שבתוך תוכם הם יודעים בדיוק מה היא דרך הישר ולאן עליהם לחזור.
השנים חלפו ואז הגיעו הקורונה והסגרים.
שלושתם ישבו מולי בארוחת ערב ואמרתי להם:
״אתם זוכרים שכשהייתם קטנים, הראיתי לכם דף לבן ושאלתי אתכם מה תגידו אם כולם יגידו שזה דף אדום?״
שלושתם זכרו את התרגיל הזה, לפיתוח האינטואיציה והחשיבה הביקורתית וידעו לאן אני חותרת.
אבל האם הם יגיעו לאור ולאמת? לאהבת אלוהים? לידיעה ולחיים על פי חוקי הבריאה?
את זה לא יכולתי לדעת בוודאות, משום שילדיי אינם שלי. הם נשמות עצמאיות, שהחל מגיל הבגרות המינית בוחרות את דרכן.
אולם, התפללתי על כך רבות.
התפללתי עליהם, אבל גם על הקשר בינינו.
כי ידעתי שאם – חס וחלילה – הם לא יבחרו ללכת אחר הרוח, אנחנו נוכל להיפגש רק במימד הארצי והרגשי, אבל לא יהיה לנו את הקשר העמוק, שיכול להתרחש רק בתדר דומה של תודעה רוחנית.
והנה, עם הבן האמצעי שלי, הגיע הרגע לו ייחלתי מיום היוולדו:
התחלנו לקרוא ביחד את אותה יצירה, שהיא פסגת הלימודים בבית הספר והיא נלמדת לעומק בתוכנית ההכשרה.
כשסיימנו לקרוא את הפרק השני, הוא הרים אליי את עיניו הכחולות, שהיו מלאות דמעות ואמר:
״אמא, אף פעם לא קראתי טקסט כל כך גבוה, כל כך עמוק וכל כך מטלטל ומזין את הרוח, כמו הטקסט הזה!״
הוא שתק ואז הסתכל עליי בעיניים ואמר ברצינות:
״עכשיו אני יודע למה בחרתי אותך להיות האמא שלי.״
רק בשביל הרגע הזה היה שווה לחכות עשרים וחמש שנה!
