תוכנית הבריאה עבור האדם הייתה, שהוא יתפתח דרך חוויות של יופי ושמחה.
הבריאה כולה חתומה בחותם האהבה הנצחית של בוראה, ולכן יועד לנבט הרוח להתפתח ולהיות לפרח האדם, מתוך יופי ושמחה.
כך למשל המפגש עם יופיו של הטבע היה אמור לעורר את הרוח לשאיפה מעלה, אל השורש של כל היופי.
אותו יופי, שמצוי בעולמות עליונים ואשר עולם החומר, הוא רק שיקוף דל וחיוור שלו.
היופי של הטבע, היה אמור לעורר ברוח גם את הכיסופים למולדת האמיתית שלה: גן עדן; שכן העולם הזה אינו ביתה, אלא רק מקום להתפתחות.
לבסוף, יופיו של הטבע היה אמור לעורר ברוח תחושה של הודיה עמוקה, כפי שכל אורח מודה על הכנסת אורחים (במיוחד שהיא כה נדיבה, כפי שהטבע נדיב עימנו).
וכפי שיופי היה אמור לעורר את התעלות הרוח, כך גם שמחה.
למשל: שמחת הנישואין הייתה אמורה לעורר ברוח של שני בני הזוג, את הרצון להתעלות משותפת (שימו לב שבשפה העברית, שורש המילה נישואין הוא נ.ש.א, כלומר להינשא מעלה).
כך גם שמחת הולדתם של ילד או ילדה, הייתה אמורה להיות מלווה בשמחה על כך שנשמה קיבלה הזדמנות נוספת – לפעמים לאחר המתנה של מאות שנים בעולם שמעבר! – לתיקון ולהתפתחות.
אבל כיוון שכבר לפני מאות אלפי שנים, אנחנו סטינו מהמסלול שיועד לנו, ובחרנו לשעבד את הרוח לאינטלקט ולאחר מכן גם לרגשות, כל תפיסת העולם שלנו הלכה והצטמצמה.
כתוצאה מכך, הפכנו לחמדנים ולרכושניים כלפי כל מה שהיה אמור לרומם את רוחנו: הטבע, בן או בת הזוג, ילדינו וכו'.
לכן, היום זה כבר כמעט בלתי אפשרי לעורר את רוח האדם ליעודה, מתוך חוויות של שמחה ויופי.
וכיוון שאהבתו של אלוהים, הינה אך ורק עבור הרוח ולא עבור מה שנעים ונוח לאינטלקט ולרגשות שלו, נותר כרגע רק הסבל כאמצעי היחיד להתעוררות רוחנית.
אולם, למי שרוחו התעוררה, בין אם מסבל קולקטיבי (למשל מלחמה) או מסבל אישי (למשל מחלה) והחלה בתהליך של טיהור ותיקון, האור – ברוב חסדו – יגלה נתיבים סמויים, בהם רוחו תוכל לשוב ולצעוד מעלה, מתוך יופי ושמחה.