אדם לא מרגיש טוב.
הוא מחכה שהכאבים יחלפו (כפי שהרבה פעמים כאבים חולפים), אבל הכאבים ממשיכים ולבסוף הוא מחליט ללכת לעשות בדיקות.
מסתבר שיש לו מחלה קשה.
לאחר ההלם ושלב ההכחשה – האופייני לכל מי שמקבל בשורה כזאת – הוא נאלץ להתחיל להתמודד עם המציאות, אבל אז תלוי לאיזה סוג של רופא הוא יבחר להאמין.
הרופא מהסוג הראשון הוא מאוד אינטלקטואלי.
הוא מסתכל על תוצאות הבדיקות, הוא מכיר את הסטטיסטיקה ולכן אומר לחולה:
"יש לך שלושה חודשים לחיות. לצערי אני יכול להציע לך רק משככי כאבים".
הרופא מהסוג השני הוא מאוד רגשני.
הוא מבטיח לפציינט שיש לו כל מיני "אברא-כדברא" ושיקויי קסם, ואין לו מה לפחד כי הרפואה המערבית הקונבנציונלית, רק אוהבת להפחיד.
הרופא השלישי – נדיר מאד למצוא אותו שכן הוא עובד עם התודעה הרוחנית – לא יתעלם מתוצאות הבדיקות ומחומרת המצב, אבל הוא יודע שלמחלה קשה יש גם שורש רוחני ולכן הוא יעזור לחולה לזהות אותו.
אם האדם החולה, ייקח אז בשתי ידיים את האבחון הזה ויתאמץ להשתנות מן השורש, הוא יוכל להחלים!
והנמשל הוא התקופה בה אנחנו נמצאים.
כל מי שמחכה ש"כאבי התקופה" יחלפו, ומתרץ את התעלמותו מהמצב בטענה ש"תמיד היו תקופות קשות" – משלה את עצמו.
לעומת זאת, מי שמתחיל לחקור ולהיחשף לאמת, עובר הלם רציני ביותר ומנגנון ההכחשה ההישרדותי שלו, יופעל שוב ושוב, עד אשר יקבל שזו אכן המציאות. (כלומר, שאנחנו חיים בעולם של שקר כבר אלפי שנים…)
ועכשיו השאלה למי הוא יאמין:
למי שרק מנבא שחורות,
למי שאומר שאין מה לפחד והכל יהיה בסדר,
או למי שאומר שאכן המצב קשה, אבל תמיד יש תקווה, אם האדם מוכן להפסיק להתלונן ולהאשים אחרים ולהתחיל לקחת אחריות.
שני הראשונים הינם נביאי שקר, כי שניהם למעשה מסירים מהאדם אחריות וגוזלים ממנו את הבחירה החופשית, ואילו רק האחרון הוא נביא אמת.
רק נביא האמת לא מתעלם מן האמת, אך עד הרגע האחרון ממש הוא קורא לתשובה!
שכן הוא יודע, שעל פי מנגנון חוקי הבריאה של אלוהים, בכל רגע נתון, ביכולתנו להתחיל לטפס מעלה ולתקן את עברנו, יהא אשר יהא.